|
ענת וניר יצאו ממסיבה אליה הוזמנו ע"י בעל משרד
עורכי‑דין גדול, אצלו עובד ניר, ואליה הוזמנו עובדים בכירים. נכנסים
למכוניתם. לאחר מספר רגעי‑שתיקה.
ענת :
היה לי נורא לא נעים כשאמרת לי לפני כולם: 'מה את מקשקשת!' ו'את לא מבינה שום
דבר'.
ניר : כי
את מתערבת בדברים שאת לא מבינה ואת מדברת שטויות.
ענת :
למה אני מדברת שטויות? אחרים אומרים דברים יותר חכמים?
ניר : את
מדברת על פוליטיקה בלי להבין כלום.
ענת :
כמעט לא דברו על פוליטיקה. כולם דברו שם על מכוניות ומסעדות בחוץ לארץ. מה כל כך
חכם בזה?
ניר : את
לא יכולה להבין כי את עוד מעט 20 שנה מורה בכיתה א' או ב' או ג' מכסימום. דורכת
באותו מקום.
ענת :
משנה לשנה אתה נהייה יותר סנוב, ואיך שאתה מתחנף לבוס שלך? ממש מצחיק. מסתכל לו
בעיניים, צוחק מכל בדיחה מטופשת שלו, מביא לו אוכל: 'אני לא יכול לראות את הבוס
שלי רעב'. אני מקבלת בחילה מהחנפנות הזאת.
ניר :
אני מתנהג בדיוק כמו בן אדם שרוצה להתקדם ויודע איך להתקדם. את פשוט גולם, בול עץ.
לכן, את מדשדשת באותה ביצה מצחינה, לא מצליחה לזוז.
ענת :
אמרתי לך! לא שמעתי שאומרים אצלכם דברים כל כך חכמים. אבל אתם פשוט יודעים לעשות
כסף וכנראה שהכסף יענה את הכל.
ניר : מה
את כל כך מזלזלת בכסף? כמו איזו צדקנית זקנה של 'אנו באנו ארצה'. טוב שיש כסף,
צריך שֵכֶל לעשות כסף. אני לא מתבייש בכסף שאני מרוויח. עבדתי מספיק קשה כדי לקבל
רישיון לעורכות דין ואני עובד קשה כדי להצליח.
ענת :
שכחת שבזמן הלימודים שלך אני פרנסתי את המשפחה, לא אתה.
ניר :
מאז זרמו הרבה מים בירדן. אז מה אם פרנסת כמה שנים, מגיע לך צל"ש בשביל זה?!
עכשיו אני מפרנס. הווילה הדו מפלסית, שאת גרה בה גברת ורדית, מהכסף שלי, לא מהכסף
שלך ולא מהכסף של אבא שלך.
ענת :
בתקופה שלא הייתה וילה, אני עבדתי משרה וחצי, הבית היה על הראש שלי, בלי עוזרת ועם
תינוק, היה נורא קשה, אבל אתה היית כזה נחמד וכל הזמן התגעגעתי אליך, חיכיתי
שתחזור הביתה. עכשיו אתה בן‑אדם חשוב, נפוח.
ניר :
אני מסביר לך, הבעיה שלך שאת לא תופסת דברים שמשתנים, בני אדם שמתקדמים. העולם
מתקדם, אבל את, עם אותן החברות שלך מבית‑ספר יסודי. הן והבעלים שלהם דפוקים
כמוך. רחלי והבעל הבוק שלה, זוג מורים. איזה בן אדם שמכבד את עצמו הולך היום להיות
מורה? בעיקר גבר. רק נֶפֶל מוחלט. והשנייה, גילה, פקידה במשרד החוץ והבעל שלה
כלכלן במס הכנסה. איזה כלכלן עם קצת יוזמה ומוח נשאר לעבוד במשרד ממשלתי?
ענת:
בעבר כשנפגשנו אתם לא חשבת שהם נפלים. להפך, התפעלת איך שנתי עובד עם ילדים. חוץ
מזה, הוא עכשיו מנהל בית-ספר תיכון, בהחלט מכובד. גם רחלי,
סגנית מנהלת. וגם גילה ואמנון התקדמו בכלל לא רע. אז מה אם הם עובדים במשרד
ממשלתי. למה אתה פוסל אותם? לא ראית אותם המון זמן. על סמך מה אתה שופט אותם?
ניר :
תשמעי, נמאס לי מהוויכוח הזה. לא כל-כך ברור לי מה אני עושה אתך. אני בעולם אחד,
את בעולם אחר.
ענת : זו
באמת בעיה, כי יש לנו ילדים. אל תחשוב שאני קונה את כל הסיפורים שלך על ישיבות
מאוחרות.
ניר : את
מתחילה גם להיות שוטר. נתקפת בפרנויה.
ענת :
לא! זאת לא פרנויה.
ניר : אז
תעשי לי טובה, אל תבלבלי את המוח. יש לי המון עבודה והמון בעיות עם לקוחות ועם
מתחרים, אז אל תתחילי גם את.
ענת :
כשלאנשים אין ילדים, או כשהילדים גדולים כבר, אפשר להיפרד. יש נשים שפוחדות להישאר
לבד, אני לא. אני אמצא את דרכי.
ניר :
אני לא מבין מה קרה לך פתאום. אולי שתית יותר מדי. עד מחר המצב‑רוח הזה
יעבור לך. הכל התחיל בגלל איזו מילה לא נחשבת שאמרתי במסיבה ותראי לאן הגענו.
מגיעים
הביתה. נכנסים בשקט. הבן הבכור יושב עם שני חברים, צופים בטלוויזיה. השיחה בין ניר
וענת נקטעה.