א

 

יר גמר להתגלח, חפן בכף ידו מעט מי גילוח והרטיב את פניו.

 "הטעם שלך באפטר-שייב השתפר", העירה ענת, שהסתרקה לצדו. "כשהכרנו, השתמשת באפטר-שייב מזעזע, אפשר היה להרגיש אותך ממרחק של עשרים מטר."

   "גם את, כשאת מאופרת, נראית הרבה יותר טוב," השיב, "רק הבגדים שלך לא יתאימו."

   "למה לא יתאימו?" תמהה.

   ניר לא השיב. היא בחנה את דמותה במראה. חליפת מכנסיים שחורה, חולצה לבנה ונעליים שחורות, גבוהות עקבים, שהחמיאו לגזרתה. פניה חלקים מקמטים ושערה שחור וארוך.

   לגיל ארבעים אני נראית בסדר גמור, אמרה בלבה.

   בינתיים הדליק ניר אור בחדר הארונות, לבש חולצה ורודה בהירה וחליפה בצבע כחול כהה, השתהה מול קולב העניבות ובחר עניבה מקווקוות בצבעי כחול כהה ותכלת. רוב האנשים נראים פחות טוב עם השנים, הרהרה ענת, ולוֹ - הגיל דווקא מוסיף יופי. בעבר הוא שידר ביישנות, צניעות, מופנמות. במשך הזמן התרחב, הזדקף וקיבל ביטחון. מכון כושר כנראה באמת עוזר לשמור על הופעה נאה.

   "אני חושבת שגם אני אתחיל להתעמל במכון כושר פעמיים בשבוע", אמרה.

   "זה רעיון טוב", השיב, "רק אל תבואי בימים שלי. לא טוב שבני זוג מתאמנים יחד".

   "למה לא טוב?" רצתה לדעת.

   "כשבאים יחד קשה להתרכז בתרגילים", הסביר, "כל הזמן נסתכל אחד על השניה".

   ענת לא ענתה. הם סיימו להתלבש וירדו יחד מהקומה השנייה אל הסלון. אייל ישב על ספת עור שחורה וצפה בטלוויזיה.

   "אייל, כמה חברים מגיעים אליך?" התעניין ניר.

   "ארבעה", סינן אייל מבין שפתיו ולא התיק מבטו מהמסך.

   "בנים או בנות?" חקר ניר.

   "שני בנים ושתי בנות".

   "איך מסתדרים עם שינה?"

   "אחד בחדר שלי, שניים בחדר של ורד, ועוד אחד בחדר העבודה של אמא".

   "רק אל תשתוללו ואל תהפכו את הבית", הזהיר ניר.

    ורד עמדה שקטה, תרמיל תלוי על כתפה והמתינה שהוריה יסיעו אותה לחברה. ענת הראתה לאייל את הכיבוד שהכינה לכבודו ולכבוד אורחיו - בשר מעושן, טחינה, סלט ירקות, פיתות, עוגה ושתייה קרה.

   "נזמין גם פיצה. לחגית יש יום הולדת, אנחנו עושים לה מסיבת הפתעה", אמר אייל.

   "לחגית יש יום הולדת? היא כבר בת שבע עשרה?" התפלאה ענת.

   "לא, בת שש עשרה", אמר אייל.

   "תמסור לה מזל טוב מאתנו".

   ניר וענת נפרדו מבנם ויצאו מהבית. המדרכות היו רטובות ועלי העצים הבריקו באור פנסי רחוב. ענת אמרה שאוויר אחרי גשם הוא האוויר הטוב ביותר.

   "את זה אני שומע כבר עשרים שנה", סנט בה ניר.

   "הפעם דיברתי אל ורד", החזירה לו.

   ורד שתקה.

   ניר הוציא את האופֶּל מהמוסך, ענת התיישבה לצדו וורד במושב האחורי. המכונית נעצרה ליד בית חברתה של ורד, שגרה לא רחוק מהם. ורד יצאה מהמכונית, נשקה לענת, שביקשה ממנה שתתקשר מחר, לאחר שתקום.

    "שזה לא יהיה מוקדם", הסתובבה ורד והלכה.

   "מה עם אבא? לא נותנים נשיקה?" קרא אחריה ניר.

   ורד הסתובבה, הקיפה את המכונית, אבא שלה ניפח לעומתה לחי, היא נשקה לו ופנתה לדרכה. ענת עקבה אחריה בעיניה וחשבה שהילדים מרגישים שמשהו לא כשורה ושצריך לדבר אתם. גם ניר הביט בבתו המתרחקת - נערה דקה ותמירה.

   הדלת נפתחה וורד נבלעה אל תוך חלל מואר. ניר המשיך בנסיעה עד שהגיע לשדרת עצי אורן וחנה סמוך לחומת אבן גבוהה. הם יצאו מהמכונית, פתחו מטריות, והתקדמו לעבר שער ברזל מואר בפנס רחוב. איש ביטחון צעיר, לבוש מדים שחורים, השקיף עליהם מחלון פתוח של ביתן השמירה ובירך אותם באדיבות. הם השיבו לו במאור פנים וניר הושיט לו הזמנה. השומר העיף בה מבט קצרצר, לחץ על זמזם והזמינם להיכנס. הם צעדו במהירות בשביל מרוצף, מעוטר במעוינים כהים ומוקף דשא רחב ידיים. אורות קטנים הבליחו בשולי אריחיו, כמו פרחים זוהרים בסיפורי אגדות, המסמנים דרך לארמון קסום.

   ניר ניסה לאמוד במהירות את שווי הנכס ותהה האם יוכל אי פעם להשיג לעצמו רכוש דומה. להפתעתו, הבניין שניצב במרכז בלט בפשטותו - הוא היה בן קומה אחת בלבד, עשוי קווים ישרים וצבעו לבן. כשהגיעו אל מפתנו, נענע בפעמון זכוכית. ענבל הפעמון הקיש בדופנותיו והשמיע צליל נעים ועדין, אך חזק. שומרת סף צעירה, לבושה מכנסיים שחורים, חולצה לבנה ועניבה אדומה פתחה בחיוך דלת עץ בהירה וכבדה, נטלה מידיהם את המטריות, וליוותה אותם פנימה. ניר וענת עלו שלוש מדרגות, שם קידמו את פניהם בעלי הבית.

 

   דן כוכבי, בעל משרד עורכי דין מהגדולים במדינה, חייך אל ענת, לחץ את ידה ונשק על לחיה. הוא נראה איש מרשים - זקוף קומה, שערו לבן, חלק ומסורק לאחור. ענת ראתה בו גבר נאה למרות שלא היה צעיר. לצדו עמדה רעייתו - רזה, תמירה, בשמלה כסופה בעלת מחשוף קטן. לדעת ענת היא אשה יפה, אך פניה מוזרים קצת, והיא התקשתה להגדיר לעצמה מה המוזרות. גברת כוכבי לחצה את ידה והצמידה לרגע את לחיה אל זו של ענת. כך עשתה גם לניר, ואמרה:    

   "אני מקווה שלא נרטבתם בגשם".

   "לא, בכלל לא", הרגיע ניר.

   "ומה עושה הגברת?" התעניין מר כוכבי.

   ענת חייכה וענתה: "אני אחות".

   ניר מיהר לתקן: "אחות אחראית במחלקה לטיפול נמרץ לבבי".

   "אז כדאי לשמור אתה על יחסים טובים", התחכם מר כוכבי וצחק. גם אשתו וניר צחקו. ענת חייכה.

   גברת כוכבי סיפרה ששאיפת חייה כצעירה הייתה ללמוד להיות אחות. "עד היום אני חושבת לא פעם, שאילו אפשר היה להחזיר את הגלגל אחורנית, הייתי הולכת לבית ספר לאחיות, או למה שקוראים היום בית ספר לסיעוד. אבל ההורים שלי אמרו שאחות זה מקצוע קשה, עם משמרות, והכי טוב בשביל אשה להיות מורה, כי מורה עובדת חצי יום ומקבלת את כל החופשים של הילדים. אז למדתי בסמינר ובסופו של דבר לא הייתי מורה וגם לא אחות".

   ענת הבינה לפתע שגברת כוכבי עברה ניתוח פלסטי ולכן הפנים שלה נראים קצת משונים, אבל היא בכל זאת יפה.

   "את צודקת, מקצוע צריך לאהוב", השיבה לגברת כוכבי.

   "שלומית מפצה את עצמה בעבודה התנדבותית בבית חולים, ומבקרת כל הזמן במחלקות השונות", ניסה בעלה להעלות את קרנה בעיני אורחיו.

   "שמעתי שביקרת בכירורגיית ילדים אצלנו", אמרה ענת, "האגודה שלכם תרמה כסף להרחבת המחלקה. כבר התחילו בבניה".

   "אנחנו בדרך-כלל תומכים במחלקות ילדים", הבהירה שלומית.

   "לא פלא שאתם מרכזים את הפעילות בילדים. סבל של ילדים כל כך נוגע ללב", אמר ניר.

   בפתח הופיע זוג אלגנטי. הגבר לבש חליפה חומה, והאשה התהדרה בשמלת משי יפהפייה, ארוכה ולבנה, עליה היו משוחים הדפסים עדינים בגוני ירוק בהיר וירוק כהה. ענת חשה מבוכה בגלל הלבוש הבלתי הולם שלה.

   דן כוכבי הניח כף יד אדנותית על כתפו של ניר ושאל: "את נירה לב-זהב אתה מכיר?" אחר כך פנה לענת והציג בפניה את האורחת: "נירה היא רואת החשבון שלנו". המארחים שוחחו עם נירה ובעלה. ענת הכירה את שמו של האיש מהמדור הכלכלי של העיתון שמונח בפתח ביתה כל בוקר. יש לו גם אשה מצליחה בזכות עצמה, שמחה ענת, כמו ששמחה תמיד כאשר נתקלה באשה בעלת תפקיד בכיר, השמור בדרך כלל לגברים, אבל באותו רגע גם עלה בדעתה שאם תספר לאמא שלה על הזוג הזה, היא תגיד: "כסף נדבק לכסף", מן אמירה יידישאית המתורגמת לעברית, והיא התאפקה שלא לצחוק.

   נירה חייכה, סקרה את ענת במהירות מכף רגל ועד ראש, ויותר לא הביטה לעברה במשך כל הערב. היא התנשקה והתחבקה בחום עם גברת כוכבי וקראה בשמחה ובקול מתנגן: "Happy New Year". ענת חיקתה אותה בלבה, באותו טון מתנגן ומתלהב של נירה לב-זהב, "באמת, כמה שאת מתוקה".

   שלומית הזמינה את האורחים להיכנס ולהתכבד. החבורה הקטנה נכנסה אל חדר קבלת פנים גדול. ריצפתו כוסתה בשטיחים פרסיים רכים ועבים, ארוגים בגוני חום, זהב ושחור. בקיר המערבי היו שקערוריות חפורות ובהן כדי חימר, קערות כסף ופסלוני שנהב ועץ, שנקנו במקומות שונים בעולם. מולם, בכותל המזרח, התנוססה תמונתם של בעלי הבית ביום נישואיהם - הוא בחליפה כהה והיא בהינומה לבנה, זוג יפהפה. ליד התמונה היה תלוי פורטרט של שלומית בצבע שמן ותמונת נוף מושלג, שבמרכזה הזוג כוכבי מחייך באושר בבגדי חורף צבעוניים ועליזים. לרוחבו של הקיר הצפוני עוצבה  'חלקה ירוקה', שופעת צמחים שתולים בעציצי חרס גדולים.

"הבוס הקדיש לבעלי הרבה זמן, הוא בטח מאושר", חשבה ענת. שניהם צעדו מאחוריה, כף ידו של כוכבי הייתה מונחת על כתפו של ניר, והיא שמעה אותו מצווה בקול נמוך: "תיגש לנהוראי".

   נהוראי, מנכ"ל חברת הביטוח 'כספת', נאשם במעילה בכספי לקוחות ובזיוף מסמכים. סיפור המעילה סוקר בהרחבה באמצעי התקשורת. האיש ניצב במרכז הסלון, אצבעותיו לפתו כוסית משקה ועיניו תרו אחר חברים ומכרים. ענת התבוננה בהשתאות כיצד הוא תופס בלחיצה אמיצה את ידו המושטת של בעלה, וניר מצדו משיב בחיוך רחב.

   "שמעת איך פולנייה יוצאת מהמקלחת?" שאל נהוראי בעליזות.

   "לא, לא שמעתי", אמר ניר ורכן לעבר בן שיחו.

   ענת נותרה לבדה. היא התלבטה אם להצטרף אליהם, בגלל שהבדיחות שלהם לא מתאימות לנשים. מכיוון שלא החליטה, עמדה נטועה במקומה, אך מיד נזפה בעצמה על שהיא עומדת באמצע הסלון הגדול כמו פוסטמה.

   סמוך ל'חלקה הירוקה' ניצבו כורסות נמוכות, שהקיפו שולחנות קפה עגולים. היא ניגשה לאחת מהן, התיישבה, צפתה בקהל וחשבה: "מצבי די טיפשי ולמען האמת גם די משעמם, אבל לא נורא, תסתכלי על אנשים, יש פה טיפוסים מעניינים". כך תמיד, כשרצתה להתעודד נהגה לחלק את עצמה לשתי ישויות, האחת תומכת והשנייה נתמכת.

   בחורה במדים דומים לאלה של שומרת הסף התקרבה אליה בחיוך והציעה לה שתייה חריפה. ענת סירבה בנימוס. הבחורה לא פסקה לחייך, והמשיכה בדרכה אל חוגגים אחרים. בפינת האולם ראתה ענת שלושה חברי כנסת משוחחים ביניהם וצוחקים. נשים בשמלות מפוארות או בחליפות מכנסיים אלגנטיות ולא שגרתיות עמדו בקבוצות ושוחחו, כשהן מחזיקות בידן כוסית יין, או כוס משקה קר, או מאפה מיניאטורי. גם אליה ניגשו דיילות והציעו מיני מאפה קטנטנים במנז'טים, כריכי בשר, נקניק וקוויאר. ענת הייתה רעבה כי לא אכלה ארוחת ערב, וטעמה מכל מה שהוגש לה.

   אורח נוסף הגיע ללא בת זוג. ענת זיהתה את הרמטכ"ל שהיה לבוש בבגדים אזרחיים ונראה ככל האדם. למדים ולדרגות יש סקס אפיל צעיר וגברי. דן כוכבי הציג בפניו גבר כבן חמישים, נמוך קומה, כרסו בלטה מבעד לחולצה לבנה, ועניבה כחולה השתלשלה מצווארונה, מתקמרת בהכנעה על הבטן הכדורית, כמו סרט הנכרך על אריזת מתנה. ענת ראתה שהאיש מרצה את דבריו בפני בני שיחו ברהיטות ותנועותיו היו זריזות וקפיציות, בניגוד גמור למראהו המגושם. השניים הקשיבו לו דרוכים, מדי פעם הניעו ראשיהם בהסכמה.

 

   השעה הייתה עשר. היא תהתה עד איזו שעה יישארו שם והמשיכה לסקור את הקהל. עיניה נתקלו באדם שניצב סמוך לקיר. ענת זכרה שהוא מנכ"ל של בנק והיה מטופל של פרופסור רויזמן, אך שכחה את שמו. הוא בטח מכיר אותי, אבל מעדיף להתעלם. לא ברור אם זה מפני שאני לא מספיק חשובה, או שהוא מאלה שלא אוהבים להיזכר במחלות שלהם, בעיקר לא במסיבות, הרהרה. המטופל של פרופסור רויזמן עמד עם רעייתו, ושלשתם צעדו לעברה. 

   "שלום ענת, את זוכרת אותי?" שאל בחיוך.

   "בוודאי", ענתה ענת וחייכה גם היא, קמה, ולחצה את ידו. כשקמה הרגישה אי-נוחות בגלל לבושה. האיש הציג בפניה את אשתו. ענת אמרה שהיא זוכרת גם אותה. מנכ"ל הבנק אחז במרפקה של האשה שאתם, ואמר: "תכירי, ד"ר אורה שפירא, מרצה במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה".

   "נעים מאוד", אמרה ענת.

   "אפרים סיפר לי שאת אחות אחראית במחלקה לטיפול נמרץ לבבי", אמרה ד"ר שפירא.

   "כן, בשש השנים האחרונות", אישרה ענת.

   "נשמע תפקיד מעניין", ציינה אורה.

   "כן, אני אוהבת את העבודה שלי", הסכימה ענת.

   "אחרי שעבדת בשטח, בוודאי נעים לעשות שינוי ולעבור לאדמיניסטרציה", חיוותה ד"ר שפירא את דעתה.

   "אני ממשיכה להסתובב במחלקה בנוסף לאדמיניסטרציה. אני מאמינה שניהול נכון כולל קשר עין רצוף עם המטופלים", הסבירה ענת את דעתה.

   "את צודקת, אני לגמרי מסכימה אתך. אני עצמי גם כן עובדת בשטח ולא סוגרת את עצמי במגדל השן של האקדמיה", עברה אורה לשוחח על עיסוקיה.

   "איפה את עובדת בנוסף לאוניברסיטה?" התעניינה ענת.

   באותו רגע הצטרף אליהן ניר והציע להן לשבת. ענת חשבה לעצמה שכל זמן שהייתה לבד הוא שכח מקיומה, אבל ברגע שראה אותה מדברת עם מנכ"ל של בנק, הוא מיד הופיע. אחרי שישבו המשיכה ד"ר אורה שפירא את השיחה במקום שנקטעה: "אני מטפלת באנשים שחוו טראומה במסגרת קבוצתית ובטיפולים פרטניים".

   "נשמע מעניין". אמרה ענת. היא נזכרה שגם אותה ראתה מבקרת אצל המנכ"ל בבית החולים. אורטל גנור, המתמחה שלהם, סיפרה שהאשה הזו היא אחותו של מנכ"ל הבנק. שנים רבות התגוררה בארצות הברית, ולפני שנתיים התגרשה וחזרה לארץ. בבית הספר לעבודה סוציאלית אפשרו לה ללמד במשרה חלקית כמורה מן החוץ.

   "אני עוסקת בכמה נושאים", אמרה אורה. בין השאר אני מטפלת גם בשיקום נפשי של חולי לב ובמשפחותיהם".

   "חשוב ביותר", אמרה ענת, "אחרי שהם עוזבים אותנו הם זקוקים להמשך תמיכה רגשית".

   "התמחיתי בשיקום באוניברסיטת ניו-יורק ועבדתי בבית חולים גדול, יש באפשרותי לתרום", הוסיפה אורה.

   "אין לי ספק", הסכימה ענת.

   "אשלח לך כרטיסי ביקור, אפשר להפנות אליי", הציעה אורה וחייכה.

   "אינני יכולה להפנות חולים", הסבירה ענת בחיוך מתנצל, ובאותה נשימה התפעלה מהחליפה של אורה.  "לגוף כמו שלך יתאים כל דבר", החמיאה לה.

   "תודה", השיבה אורה, והסבה מבטה אל קבוצת נשים שהאזינו בהבעה של "אני לא מאמינה" למשהו שסיפרה אחת מהן.

      אשתו של המנכ"ל הזכירה דיאטה, והם דיברו על סוגי דיאטות ומזון בריא. המנכ"ל אמר שדיבורים על אוכל מרעיבים אותו והלך לאכול. 

   "למען האמת גם אני די רעבה, לא אכלתי היום", אמרה אשתו. השלושה חייכו, קמו ופנו למזנון שהוגש בחדר האוכל.

   ניר פנה לענת ושאל אם היא רוצה לאכול. ענת השיבה בשלילה. נמאס לה לשבת במקום אחד, אבל היא התביישה לקום ממקומה. בבגדיה הפשוטים נדמתה בעיני עצמה לאשה נחותת מעמד, איכרה מימי הביניים, שנקלעה במקרה למסיבה בארמון מלך. היא נזכרה שיום אחד, בהיותה בכיתה ח', ישבה בהפסקה על מעקה בטון בצדו האחורי של בניין בית הספר. כשקמה ממקומה שמעה את מכנסיה נקרעים. היא מיששה את אחוריה באצבעותיה וגילתה שהתפר המחבר את שני חלקי המכנסיים פקע. בלית ברירה, כאילו דרך אגב, שילבה את שתי ידיה מאחורי גבה וביקשה מציפי שתלווה אותה לכיתה ותשתדל להסתיר אותה מאחור, אבל הבנים הבחינו מהר מאוד במכנסיים הקרועים ובניסיונה להסתיר את ישבנה, וליוו אותה בלחשושים, צחקוקים ומבטים משועשעים, עד שנעלמה מעיניהם. למזלה, באותו בוקר היה עדין קר בחוץ, וציפי לבשה חולצה עם שרוולים ארוכים מעל חולצת הטריקו שלה. בהפסקה הסירה אותה ותלתה אותה על מסעד הכיסא. ענת קשרה את החולצה של ציפי סביב מותניה, וכך הסתירה את הקרע במכנסיה.

   ניר אמר שהוא רוצה לדבר עם כמה אנשים והלך. ענת שוב נותרה לבדה, צופה באורחי המסיבה.

   הרמטכ"ל נפרד ממארחיו וממכרו החדש, ופנה לדרכו. ענת תהתה לפי אילו קריטריונים נבחרו המוזמנים. פניהם של כמה מהקרואים היו מוכרים לה מהטלוויזיה, אבל את רובם לא זיהתה. ניר סיפר לה כי הוזמנו פוליטיקאים, אנשי עסקים, שגריר בחופשת מולדת, מנכ"ל משרד ממשלתי, נשיא אוניברסיטה, ראש עיר, מנהל בית חולים ובנקאי בכיר.

   "שילוב מנצח של קשרים וכסף", הסבירה לעצמה.

   ניר היה היחיד ממשרדו של עורך-דין כוכבי שהוזמן למסיבה, פרט כמובן לאילנה כוכבי, אשה מטופחת ואלגנטית, המנהלת את המשרד המשפחתי. היא הסתובבה בין האורחים ווידאה שהם עסוקים בשיחה וטועמים מן הכיבוד.

 

   לדן ושלומית כוכבי יש שני בנים, יפתח והראל. שניהם נקראו על שמן של חטיבות בפלמ"ח. יפתח, כבן חמישים, עורך-דין מוכשר, שאפתן וחרוץ, חבָר לאביו בעסקי משרדו. הבעיה היא שהוא סובל מאסטמה קשה, ההולכת ומחמירה עם השנים, ולכן מתקשה בעבודה מאומצת. הראל, אחיו הצעיר של יפתח, מרצה באוניברסיטה, נסע עם משפחתו לשנת שבתון בארצות הברית, ומשום כך לא נכח במסיבת ראש השנה האזרחית אצל הוריו, כמו בכל שנה. מלבד יפתח ורעייתו אילנה, באו למסיבה גם שתי בנותיהם, קרן בת העשרים וחמש, שסיימה לימודי משפטים והחלה לעבוד עם אביה וסבה, ויפעת בת העשרים, סטודנטית למשפטים באחת המכללות. דן כוכבי רצה למנות את יפתח ליורשו, אלא שיפתח, בגלל מחלתו, אינו כשיר למשימה כה קשה, ואביו החליט כי יפקיד את ניהול משרדו בידי קרן, נכדתו. בינתיים קרן צעירה מדיי וחסרת ניסיון, ויחלפו מספר שנים בטרם תוכל לנהל משרד עורכי דין בהיקף כה גדול. דן כוכבי נזקק לאיש ביניים שימלא את התפקיד עד שנכדתו, ואולי גם בן זוגה בעתיד, ישתלבו בניהול. הפור נפל על ניר.

   עשר שנים קודם לכן, לפני שגייס אותו כוכבי לעבודה, היה ניר אבני עורך-דין בסנגוריה הציבורית. כוכבי קרא בעיתון דיווח ממשפט שניהל, בעקבותיו עיין בפרוטוקולים ממשפטים נוספים בהם ייצג אבני לקוחות, והתרשם שמדובר בפרקליט מתוחכם, המסוגל לבלבל עדים, יסודי מאוד, ומופיע לדיונים משפטיים כשהוא מוכן עד לפרט האחרון. הוא הזמין את ניר לראיון, ותוך כדי השיחה הבין שלאיש הצעיר חסרים אמצעים לפתוח משרד עצמאי. באותה פגישה אמר לו ניר כי בימים אלה הוא מקיים משא ומתן עם שני חברים על כניסה לשותפות. "אני אוהב לעבוד בצוות", הסביר. "בסיום הלימודים עמדתי לפתוח משרד עם חבר, אבל הוא נסע לארצות הברית לכמה שבועות, הכיר בחורה, התחתן אתה, ונשאר שם".

   העניין הראשון שסיפר עליו לא היה נכון. לא עמדה על הפרק שום שותפות. העניין השני שהזכיר, לא היה שקר מוחלט. בתום תקופת ההתמחות שלו שכר אבני משרד עם חבר, אבל בטרם חלפה חצי שנה, נודע לשותף שניר מנסה להשיג לקוחות מחוץ לעסק שלהם, בניגוד מפורש להסכם שחתמו עליו שניהם. הוא פירק מיד את השותפות, שעוד לא נבנתה כלל, וניר, שבאמת היה חסר אמצעים להקמת משרד משלו, פנה לסנגוריה הציבורית לקבל משרה.

   את עבודתו אצל כוכבי התחיל ניר אבני כעורך-דין זוטר ומאז הוא נוסק מעלה במהירות. אולי דווקא בשל עובדה זו, דן ויפתח כוכבי לא מאפשרים לו לייצג לקוחות בבית המשפט. ניר שומע דברים שלמעשה לא נאמרים: "צריך להיזהר מפניך, צריך להגביל אותך, אסור לאפשר לך שליטה מוחלטת במשרד. מוטב שתזכור תמיד מי כאן הבוס." כך יוצא שניר מכין את התיקים, מלווה את בעלי הבית לבית המשפט, מקשיב לדיונים, והם מתייעצים אתו מאחורי הקלעים לפני כל הופעה ואחריה. בתמורה מפצה אותו אדונו ומרפד אותו בכסף.

 

   לפני ארבע שנים עזבה משפחת אבני דירה נחמדה ומושקעת ברעננה ועברה לגור בקוטג' ברמת השרון, אך ניר לא היה מרוצה. הוא סבור שעורך-דין, בדיוק כמו הצדק, לא מספיק שהוא קיים, צריך גם שייראה. בשנים האחרונות הוא רוצה מאוד לעזוב את כוכבי, אך לא מעז. אמנם הוא מוכר כבר בקהילייה של הלקוחות הנכבדים, שללא ספק ישתמשו בשירותיו לכשיזדקקו, אלא שמשרדו החדש יצטרך לעבור תקופת הרצה, הדורשת השקעת כספים רבים. בעיקר חושש ניר אבני מדן כוכבי. ברור לו שהאיש ינסה להכשילו. הוא עלול אפילו להאשים אותו בגניבת לקוחות ולאיים עליו בתביעה משפטית. ואז, במקום לפתח את משרדו החדש, ייאלץ ניר להשקיע את כל זמנו, מרצו וכספו במלחמה אבודה מראש. לכן הוא מרגיש שנפל בפח, שהוא שקוע עמוק בתוך מלכודת ואינו יודע איך להיחלץ ממנה.